גז עוקב: השיטה של המקרים הקשים.

השיטה של המקרים העיקשים

נזילה איטית מקו מים קרים, עמוק בבטון: אין הפרש חום שמצלמה תראה, וכמעט אין קול שמערכת האזנה תקלוט. אלה המקרים שגורמים לאנשים לשמוע ‘אי אפשר למצוא בלי לשבור’. אפשר — עם טריק פשוט: מחליפים לרגע את המים במשהו שכן מוצא את דרכו החוצה, ושאפשר לגלות גם בריכוזים זעירים.

איך זה עובד באמת

מרוקנים את קו המים ומזרימים לתוכו תערובת ייעודית של 95% חנקן ו־5% מימן, בלחץ מבוקר. מולקולת המימן היא מהקטנות בטבע — היא נמלטת דרך אותו כשל שהמים בורחים דרכו, ובניגוד למים, היא לא מטיילת הצידה: קלה מהאוויר, היא עולה כמעט אנכית דרך הריצוף או הקיר אל פני השטח.

שם נכנס הגלאי: רגיש דיו לקלוט שברירי ריכוז של מימן באוויר. סורקים לאורך תוואי הקו — ריכוז השיא מסמן את נקודת היציאה, קרוב מאוד לנקודת הכשל עצמה.

מתי בוחרים דווקא בזה

• נזילות איטיות וזעירות שלא משמיעות קול.
• צנרת עמוקה, יצוקה בבטון או קבורה בחצר.
• קווי מים קרים — בלי חתימה תרמית.
• אחרי ששיטות אחרות נתנו רק כיוון כללי וצריך נקודה.

מה השיטה לא עושה (בכנות)

היא דורשת הכנה — ריקון הקו — ולוקחת זמן; ויש מצבים, למשל שכבות איטום שמסיטות את הגז, שבהם התוצאה היא אזור מצומצם ולא נקודה אחת. לכן גם כאן: הממצא מוצלב, והשיטה מצטרפת לארגז הכלים — לא מחליפה אותו.

כך נראית הבדיקה אצלכם

• 1 · מרוקנים את קו המים הנבדק.
• 2 · מזרימים את תערובת החנקן־מימן בלחץ מבוקר ונותנים לה להתפשט.
• 3 · סורקים עם הגלאי לאורך התוואי — צמוד לריצוף ולקירות.
• 4 · מאתרים את שיא הריכוז ומאמתים.
• 5 · מסמנים מולכם, מחזירים את הקו לשימוש — והדוח נשלח באותו יום.